לנוסח המלא הצבעוני לחץ כאן
את הפרידה ממשה התחלנו בשבת שעברה כאשר נתבשר על מי שעתיד להחליף אותו. בפרשתנו מפרט הקב"ה את חובו האחרון של משה בטרם ילך להאסף אל עמיו.
וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ
משה ניגש למלאכתו מיד:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא
והנה לנו סיפור המלחמה ותוצאותיה:
וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם–שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל-הַמַּלְקוֹחַ–בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל–אֶל-הַמַּחֲנֶה: אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
לאחר שהרגו את כל אלו חוזרים גיבורי הצבא שלנו עם שלל ומלקוח, עם שבויים ועם ניצחון, ומייד יוצאים לקראתם כל הפוליטיקאים והרמטכ"לים, העיתונאים סובבים והצלמים חוגגים:
וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה–לִקְרָאתָם: אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה
ואנו כבר מצפים לשבח ולהלל, לשירה ולתודה, אך להפתעתנו (הראשונה):
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.
משה כועס, והאינטואיציה, מבלי לעשות דוקטורט בחקר מלחמת מדין והיבטיו התרבותיים בעת העתיקה, היא שכעסו נובע אולי מתפיסת כל השבויים, המלקוח, הרי מדובר בנקמת ה' במדין, משהו שאמור להיות נקי מאינטרסים אישיים, והרי לנו כל השלל והשבי שקצת מוציאים את המרצע מהשק. האטימולוגיה של המילה 'ביזה', אשר לה מיוחסים על פי רוב כל אלו, מצביעה על הקשר ל-'בזיון' ו-'בוז'. אך להפתעתנו (2) משה מסביר את סיבת קצפו מיד:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּה', עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת ה'. וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר–הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר–הַחֲיוּ, לָכֶם.
ללא ספק האשמה חמורה ביותר, השארתם את כל הנשים בחיים?! איך עשיתם דבר כזה?![1] הרי על נשות מדין כל כעסנו, הם אשמו בכל המגפה שפקדה את העם, הם מיישמות עצת בלעם ואנו איננו רחוקים ממעשה פינחס שעודו מהדהד באוזנינו. אין ברירה אלא להשלים את המלאכה (על כן נשלח פינחס בראשם שכן המתחיל במצווה אומרים לו… נו!…), והנה נשלח הצבא בשנית אך לא לפני שיוזכרו לו שני דברים, דינו של הורג נפש והלכות טומאת כלים:
וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי–אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-כְּלִי-עוֹר וְכָל-מַעֲשֵׂה עִזִּים, וְכָל-כְּלִי-עֵץ–תִּתְחַטָּאוּ.
הנקמה, מבלי שנרחיב בה היא מיסודות הצדק החברתי הנוהג בעולם. בלעדי הנקמה אין צדק. לטווח הארוך אין ספק כי הציפיה של האחר לנקמה היא ההרתעה הטובה ביותר שישנה[2], הרתעה שכזו, כאמור, תביא בטווח הארוך ל-'שלום' או לכל הפחות למצב בו לא תוכל להתקיים מלחמה.
אם נגענו באותה נקמה, מי הנוקם כאן, האמנם היא נקמת ה'? בפסוק הראשון שהבאנו הקב"ה אומר מפורשות למשה "נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אם כך, מהיכן משה הופך נקמה זו לנקמת ה'? חז"ל שהיו ערים להטייתו של משה דרשו על פרשתנו[3]:
אמר משה: ריבון העולמים! אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, לתת נקמת ה' במדין
רגע לפני היציאה לקרב מזכירים לחיילים הנכבדים, שהכל טוב ויפה וצודק אבל:
וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי–אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם.
אין ברירה, לנקמה הצודקת הזו יש מחיר, אנחנו לא מעוניינים שתחזרו למחנה מייד לאחר העניין הזה, תמתינו, תירגעו, תנוחו, ואחר שיפוגו שאריות הארועים תצטרפו אלינו. כנראה שאכן כך היה והנה הקב"ה פונה אל משה ולאחר דין ודברים שלא היו בין השניים הוחלט על אופן חלוקת השלל, מֶכֶס לַה'.
החיים מורכבים, מידת הדין ומולה מידת הרחמים. בזוהר מצאנו קטע קצר מאוד על פרשת מטות (על פרשת מסעי לא מצאנו כלל…) העוסק כולו בפסוק " וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר", המתייחס לציווי משה להרוג את שאר הנשים ולהחיות רק את אלו. מבלי להיכנס לעומקם של הדברים נציע משהו קטן, וכך מצינו שם:
אמר רבי יהודה: אין העולם מתנהג אלא בתרי גוונין… הדא הוא דכתיב "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" וכתיב "בידיה טוו", מאי טוו? א"ר יהודה: טוו בדינא, טוו ברחמי. אמר רבי יצחק: אמאי אתקרי אשה? אמר ליה דכלילא בדינא וכלילא ברחמי.[4]
העולם מתנהל תמיד בשני מישורים, מלמעלה למטה: הקב"ה מצווה על נקמת ישראל במדין. ומלמטה למעלה: בני ישראל רואים עצמם כממלאים חובה של נקמת ה' במדין. מחד מידת הדין, הנקם, הצדק, מאידך הרחמים, השלווה, הנסיון להגיע לרוגע. מול כל אותה נקמה רואה משה את עצמו כמי שמדין בכלל גמלה לו טובה והוא אינו מסוגל להשתתף במעשה הנקם כפי שהבאנו לעיל.
הזוהר מזכיר לנו את הדואליות שמייצגת האישה, היא אם כל חי, אך היא עצמה מאיש לוקחה. האישה היא תמונת העולם הזה, הדין והרחמים שבזכות השיח ביניהם בראשיתו של עולם, כפי שמספר המדרש, לא נחרב העולם בבריאתו. כולנו יודעים מהחיים שרק נשים מסוגלות לעשות כמה דברים יחד (מכאן ההוכחה שגברים הם מלאכים… J).
מעגל אחד שטרם סגרנו, הביזה והמלקוח. כמובן שגם את כל אלו ניתן לראות כי בסופו של דבר ישנו קו אחד של ביזה וקו אחר של מכס לה', שני גוונים של אותו מעשה. החייל שלקח את החפצים מבית השבוי יכול לעשות זאת במודעות זו או במודעות אחרת אך המעשה כלפי חוץ נראה זהה. המקרא מספר לנו כי המפקדים ששבו מהקרבות נדבו מעבר למכס שהוטל עליהם :
וַיִּקְרְבוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים, אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא–שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ; וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת-קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז–לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי ה'. וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת-הַזָּהָב–מֵאִתָּם: כֹּל, כְּלִי מַעֲשֶׂה. וַיְהִי כָּל-זְהַב הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה'–שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, שָׁקֶל: מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
בקריאה ראשונה של הקטע חלקינו ייזכרו אסוציאטיבית באסיפת התכשיטים לבניית העגל, כמובן שניתן לומר כי זה ממש המעשה העומד מנגד לאותה עבודה זרה, נדבה הבאה מכל הלב. אך להפתעתנו (3!) החיילים האחרים לא קנו את הדוגמא האישית המרשימה של מפקדיהם:
אַנְשֵׁי, הַצָּבָא, בָּזְזוּ, אִישׁ לוֹ
ייתכן ור' שמחה בונים מפשיסחא בחר לראות זאת קצת אחרת וכך הוא כותב[5]:
דהנה שרי אלפים והמאות כולם התנדבו לה' אצעדה וכו' ושאר אנשים לא התנדבו רק בזזו איש לו. וזה מורה על גודל שבחם שלא עשו דבר שאין במדריגתם, כי הם התנדבו מחמת שהיו ממונים על צבא ועליהם מוטל משא העם, לזה כשראו שלא נפקד מהם איש לא היו כפויי טובה ושאר אנשים לא הוצרכו להתנדב. וזה שבח גדול ליודעי דעת שלא היו רוצים לעשות מצוות אנשים מלומדה בלא טעם אף שהעניין בעצם הוא דבר טוב… וזהו מידת אמת.
אז אולי באמת ניתן היה לראות כאן איזה עגל, איזו הליכה עיוורת, שהיה חשש שיפלו אליה פשוטי העם. בשעה טובה למדו בני ישראל מי הם ומי הם אינם. והנכון והראוי היא לעיתים לחשות ולעיתים לעשות.
תרי גווני…
שתהיה שבת של זכור ושמור.
אריאל ז'יטניצקי.
|
||||
[1] ועוד לאחר תקדימי פמיניסטיים ("לכאורה") שגילינו בפרשתם של בנות צלפחד…
[2] בעבר (בדף של פרשת יתרו) הזכרנו פה את הניסוי שערך רוברט אקסלרוד מאוניברסיטת אן-ארבור במישיגן בתחרות בין אסטרטגיות שונות כאשר המנצחת היתה אסטרטגיית 'מידה כנגד מידה', לא נרחיב על כך את היריעה הפעם מי שרוצה מוזמן לעיין בדפים הקודמים (ואם לא קיבלתם רק תשלחו מייל…).
[3] במדבר רבה כב,ב.
[4] אמר רבי יהודה: אין העולם מתנהג אלא בשני גוונים (צבעים)… שכתוב "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" וכתיב "בידיה טוו", מאי טוו? א"ר יהודה: טוו בדין, טוו ברחמים. אמר רבי יצחק: למה נקראת אשה? אמר ליה שכלולה בדין וכלולה ברחמים (אש = דין ו-ה' =רחמים).
אריאל ז'יטניצקי 