ארכיון הרשומות עם התג "פרשה"
לפרשת ואתחנן
פורסם: 02/08/2012 ב-ספר דברים, פרשת השבועתגים: Ariel, DVARIM, PARASHA, VAETHANAN, Zitnitski, אריאל, דברים, ז'יטניצקי, פרשה, פרשת ואתחנן, פרשת שבוע
0
לפרשת דברים
פורסם: 27/07/2012 ב-Uncategorizedתגים: Ariel, DVARIM, PARASHA, Zitnitski, אריאל, דברים, ז'יטניצקי, פרשה, פרשת שבוע
השבת בשעה טובה אנו מתחילים את הסוף… או ליתר דיוק מתחילים את הספר האחרון בתורה שבכתב. ספר אשר סגנונו שונה מסגנונות ארבעת הספרים הקודמים לו. מהמאפיינים הבולטים של הספר נמצא כמובן את העובדה שמשה הוא הנושא את הדברים לכל אורכו.
על ספר דברים מצאנו את האמרה הבאה של חז"ל[1]: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"
נראה שדבריהם של חז"ל (לפחות בכל הנוגע לספר דברים) אינם מכוונים רק לצד הטכני של הכתיבה, ללמדנו מי הוציא עט ונייר או לחלופין פפירוס או אבן ויתדות כי אם מי כתב את הדברים כמו שטולסטוי כתב את החטא ועונשו[2] וכמובן שאיננו מתכוונים לומר שהוא זה שהביא את זה לדפוס… כי אם לצד המהותי של הדברים שהספר אוצר בתוכו.
חז"ל התחילו מדרשים רבים ברצף המילים "כשעלה משה למרום" כנראה במטרה לתת לנו זיק של יחס בין האדם ליושב במרומים, אחד המדרשים הללו מובא לפניכם כאן[3]:
וא"ר יהושע בן לוי:
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות.
אמר לו: משה, אין שלום בעירך?
אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו?
א"ל: היה לך לעזרני.
מיד אמר לו "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".
(כמה פרושים זכיתי לשמוע למדרש זה אך אביא אחד בזכותו של הרב אביה הכהן[4])
משה רבינו עולה למרום על מנת לקבל את התורה. לאחר סקר שוק מקיף ובדיקות נאותות חפוזות הוחלט להיכנס בהסכם דרקוני, מחייב ובלתי ניתן לשינויים עם 'יוצר-כל'. ההזמנה יצאה, אף שולמה מקדמה, משה, בא כוחם של עם ישראל מצפה לקבל מוצר גמור ושלם. הנה הגיע יום האיקס, עולה משה למרום, דופק בדלת, פותח בחשש והנה להפתעתו 'יוצר –כל' עדיין עובד על זה… משה מופתע לא יודע איך להגיב, מניח שמן הסתם מדובר בשיוף אחרון והוא כבר מקבל את המוצר הנחשק.
להפתעתו 'יוצר-כל' ממשיך בעבודתו עד שהוא שם לב ללקוח לא מרוצה אי שם בכניסה להיכלו. "אהלן מויישל'ה, אתה פה? למה אתה לא אומר שלום?" פונה אליו 'יוצר-כל'. "אני… אהה… פשוט… לא רציתי להפריע… אתה מבין… רק באתי לקחת את ה… אהה…", ענה לו משה. "שמע גבר, במקום ללחוש לעצמך, בוא תעזור רגע, תן יד פה, OK?" סיים 'יוצר-כל' את הסצינה.
במקום אחר מתארים חז"ל את הסיפור קצת אחרת[5]:
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו (של ר' עקיבא): רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו (של משה).[6]
מבלי להכנס למשמעויות השונות של מדרש זה ארצה לגעת בנקודה אחת, במדרש זה מופיעים אותם כתרים ממדרשנו הקודם. הכתרים מסמלים פה באופן ברור את התפתחות תורה שבעל פה שכן הם ניתנו לדרישתו של רבי עקיבא וליצירת רצף לימוד ומסורת לאורך דורות.
מהם אותם כתרים? כתר בתרבותנו מסמל מעמד, על פי רוב הכתר שייך למלך או למלכה ולמשפחתם, במקומות מסוימים היה הכתר משמש בני אצולה, ובנצרות האורתודוקסית תמצאו זוג כתרים בכל כנסיה המיועדים לזוגות הבאים להתחתן בחסות הכומר המכתיר אותם כמלך והמלכה של ביתם החדש. צורת הכתר על פי רוב מכילה מעין מגדלים קטנים, או אם תרצו שפיצים, או לחלופין חלקים המוטים כלפי מעלה שנגע במשמעותם בהמשך. פרשנות אחת שניתן לתת ליצירת הכתר ככלל מופיעה אצל המהר"ל מפראג[7]:
"שהכתר מורה על מעלה היותר עליון שאין אחר זה עוד, כי זהו עניין הכתר שאין על המלך מעלה עוד. ומפני שהתורה היא יותר עליון ולכך יש על האותיות שבה תגין, לומר לךָ שאין מעלה אחריה עוד"
אין ספק שזה ההסבר האינטואיטיבי אצל כל אחד הרואה מלך עם כתר על ראשו. אך ייתכן משהו נוסף שנחבא מאחורי הכתר, כך לשונו של האר"י[8]:
"כי הנה הנקודות הם האורות הראשונים שיצאו בתחילה, והאותיות הם הכלים, ואחר כך כשנשברו הכלים נתפרדו איש מעל פני מתו, והאורות נשארו בבחינת תגין [– כתרים] על האותיות, שהם הכלים"
הכתרים, הבליטות הללו, הם זיכרון לשבר שנוצר מחוסר היכולת של הכלי לשאת את האור, התוכן. הכתר הוא הניצוץ של יסוד שטרם נבנה עליו הבניין המיועד לו, הוא אף דומה לבניין שעצרו את בנייתו טרם נבנתה הקומה הבאה ואשר הברזלים המזדקרים מהיסודות מבצבצים כלפי מעלה ומסמנים, זה לא הסוף, יהיה המשך, כאן תיבנה עוד קומה. התורה קוראת לאדם, בוא, אל תעצור באמצע, תן יד ועזור להוסיף עוד קומה.
בצורה חריפה עוד יותר אומר זאת ר' צדוק[9]:
והתחלת התורה שבעל פה היה אחר מיתת משה רבינו ע"ה (…) וזהו התחלת תורה שבעל פה שהוא השגת חכמי ישראל ותלמידים ותיקים ברוח הקודש שבקרבם כמפי הנבואה, שהיא הנבואה שלא נסתלקה מהחכמים…
מיתתו של משה מופיעה בתוך ספר דברים, עד אשר אומרים חז"ל (לחלק מהדעות) כי יהושע בן-נון כתב את פסוקי מיתתו של משה[10]:
אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' (דברים לד, ה) "וימת שם משה עבד ה'" אפשר משה (מת) וכתב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י.
תחת הנחותיה של דעה זו[11], ר' צדוק יוצר תפר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב, בתוך ספר דברים, בתוך ספרו של משה.
משה, נביא ישראל מהווה תפר במעבר בין תורה (גולמית משהו…) מהשמיים לתורת חיים, תורה שהיצירה של האדם טבועה בה ואשר היא מקיימת אותו והוא אותה. תורה של שיח בין הקב"ה ובין האדם, כמו שביקש הקב"ה ממשה בתחילת דברינו: היה לך לעזרני.
בואו נעזור לו לבנות עוד קומה,
להאדיר את הבניין,
להתאימו לכל הפחות לרוחות המצויות,
הרי אנחנו גרים שם…
בברכת 'זה לא נגמר זה רק הסוף' וכל סוף הוא גם התחלה חדשה.
שבת שלום,
אריאל ז'יטניצקי.
|
|||||
[1] תלמוד בבלי, בבא-בתרא יד ע"ב.
[2] אנקדוטה קטנה שלמדתי השבוע בעבודה (כן, זה קורה…) שאלו את טולסטוי איך הוא יושב כל יום 12 שעות לכתוב, איך יש לו 'מוזה' כל כך הרבה זמן. הוא ענה כי הוא מתעורר רוחץ את ידיו ופניו, אוכל ויושב לכתוב 12 שעות. לעיתים רחוקות כששורה עליו הרוח הוא מוחק (המלצה לחברי עורכי הדין באשר הם שם…J).
[3] תלמוד בבלי, שבת פט ע"א.
[4] התוספות, ההשמטות, הטעויות והעיוותים של דבריו רשומים כמובן על שמי ומוגנים בזכויות יוצרים J.
[5] תלמוד בבלי, מנחות כט ע"ב.
[6] המשך המדרש מרתק ואולי נגע בו, בעזרת יוצר-כל-המנחיל-מנוחה-לעמו, ביום מן הימים. בינתיים להנאתכם: "…חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני".
[7] רבי יהודה ליווא בן בצלאל, באר הגולה, באר רביעי.
[8] רבי יצחק לוריא בן שלמה, עץ חיים, שער הנקודים, פרק ו'.
[9] רבי צדוק הכהןרבינוביץ' מלובלין, מחשבות חרוץ, פרק יז.
[10] תלמוד בבלי, בבא בתרא, טו ע"א.
לפרשות מטות ומסעי
פורסם: 19/07/2012 ב-Uncategorizedתגים: Ariel, Zitnitski, אריאל, ז'יטניצקי, זוהר, מדרש, מטות, מסעי, משה, נקמה, נקמת ה', נקמת ישראל, ספר במדבר, פרשה, פרשת שבוע, ר' שמחה בונים מפשיסחא
לנוסח המלא הצבעוני לחץ כאן
את הפרידה ממשה התחלנו בשבת שעברה כאשר נתבשר על מי שעתיד להחליף אותו. בפרשתנו מפרט הקב"ה את חובו האחרון של משה בטרם ילך להאסף אל עמיו.
וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ
משה ניגש למלאכתו מיד:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא
והנה לנו סיפור המלחמה ותוצאותיה:
וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם–שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל-הַמַּלְקוֹחַ–בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל–אֶל-הַמַּחֲנֶה: אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ
לאחר שהרגו את כל אלו חוזרים גיבורי הצבא שלנו עם שלל ומלקוח, עם שבויים ועם ניצחון, ומייד יוצאים לקראתם כל הפוליטיקאים והרמטכ"לים, העיתונאים סובבים והצלמים חוגגים:
וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה–לִקְרָאתָם: אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה
ואנו כבר מצפים לשבח ולהלל, לשירה ולתודה, אך להפתעתנו (הראשונה):
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.
משה כועס, והאינטואיציה, מבלי לעשות דוקטורט בחקר מלחמת מדין והיבטיו התרבותיים בעת העתיקה, היא שכעסו נובע אולי מתפיסת כל השבויים, המלקוח, הרי מדובר בנקמת ה' במדין, משהו שאמור להיות נקי מאינטרסים אישיים, והרי לנו כל השלל והשבי שקצת מוציאים את המרצע מהשק. האטימולוגיה של המילה 'ביזה', אשר לה מיוחסים על פי רוב כל אלו, מצביעה על הקשר ל-'בזיון' ו-'בוז'. אך להפתעתנו (2) משה מסביר את סיבת קצפו מיד:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּה', עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת ה'. וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר–הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר–הַחֲיוּ, לָכֶם.
ללא ספק האשמה חמורה ביותר, השארתם את כל הנשים בחיים?! איך עשיתם דבר כזה?![1] הרי על נשות מדין כל כעסנו, הם אשמו בכל המגפה שפקדה את העם, הם מיישמות עצת בלעם ואנו איננו רחוקים ממעשה פינחס שעודו מהדהד באוזנינו. אין ברירה אלא להשלים את המלאכה (על כן נשלח פינחס בראשם שכן המתחיל במצווה אומרים לו… נו!…), והנה נשלח הצבא בשנית אך לא לפני שיוזכרו לו שני דברים, דינו של הורג נפש והלכות טומאת כלים:
וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי–אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-כְּלִי-עוֹר וְכָל-מַעֲשֵׂה עִזִּים, וְכָל-כְּלִי-עֵץ–תִּתְחַטָּאוּ.
הנקמה, מבלי שנרחיב בה היא מיסודות הצדק החברתי הנוהג בעולם. בלעדי הנקמה אין צדק. לטווח הארוך אין ספק כי הציפיה של האחר לנקמה היא ההרתעה הטובה ביותר שישנה[2], הרתעה שכזו, כאמור, תביא בטווח הארוך ל-'שלום' או לכל הפחות למצב בו לא תוכל להתקיים מלחמה.
אם נגענו באותה נקמה, מי הנוקם כאן, האמנם היא נקמת ה'? בפסוק הראשון שהבאנו הקב"ה אומר מפורשות למשה "נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אם כך, מהיכן משה הופך נקמה זו לנקמת ה'? חז"ל שהיו ערים להטייתו של משה דרשו על פרשתנו[3]:
אמר משה: ריבון העולמים! אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, לתת נקמת ה' במדין
רגע לפני היציאה לקרב מזכירים לחיילים הנכבדים, שהכל טוב ויפה וצודק אבל:
וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי–אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם.
אין ברירה, לנקמה הצודקת הזו יש מחיר, אנחנו לא מעוניינים שתחזרו למחנה מייד לאחר העניין הזה, תמתינו, תירגעו, תנוחו, ואחר שיפוגו שאריות הארועים תצטרפו אלינו. כנראה שאכן כך היה והנה הקב"ה פונה אל משה ולאחר דין ודברים שלא היו בין השניים הוחלט על אופן חלוקת השלל, מֶכֶס לַה'.
החיים מורכבים, מידת הדין ומולה מידת הרחמים. בזוהר מצאנו קטע קצר מאוד על פרשת מטות (על פרשת מסעי לא מצאנו כלל…) העוסק כולו בפסוק " וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר", המתייחס לציווי משה להרוג את שאר הנשים ולהחיות רק את אלו. מבלי להיכנס לעומקם של הדברים נציע משהו קטן, וכך מצינו שם:
אמר רבי יהודה: אין העולם מתנהג אלא בתרי גוונין… הדא הוא דכתיב "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" וכתיב "בידיה טוו", מאי טוו? א"ר יהודה: טוו בדינא, טוו ברחמי. אמר רבי יצחק: אמאי אתקרי אשה? אמר ליה דכלילא בדינא וכלילא ברחמי.[4]
העולם מתנהל תמיד בשני מישורים, מלמעלה למטה: הקב"ה מצווה על נקמת ישראל במדין. ומלמטה למעלה: בני ישראל רואים עצמם כממלאים חובה של נקמת ה' במדין. מחד מידת הדין, הנקם, הצדק, מאידך הרחמים, השלווה, הנסיון להגיע לרוגע. מול כל אותה נקמה רואה משה את עצמו כמי שמדין בכלל גמלה לו טובה והוא אינו מסוגל להשתתף במעשה הנקם כפי שהבאנו לעיל.
הזוהר מזכיר לנו את הדואליות שמייצגת האישה, היא אם כל חי, אך היא עצמה מאיש לוקחה. האישה היא תמונת העולם הזה, הדין והרחמים שבזכות השיח ביניהם בראשיתו של עולם, כפי שמספר המדרש, לא נחרב העולם בבריאתו. כולנו יודעים מהחיים שרק נשים מסוגלות לעשות כמה דברים יחד (מכאן ההוכחה שגברים הם מלאכים… J).
מעגל אחד שטרם סגרנו, הביזה והמלקוח. כמובן שגם את כל אלו ניתן לראות כי בסופו של דבר ישנו קו אחד של ביזה וקו אחר של מכס לה', שני גוונים של אותו מעשה. החייל שלקח את החפצים מבית השבוי יכול לעשות זאת במודעות זו או במודעות אחרת אך המעשה כלפי חוץ נראה זהה. המקרא מספר לנו כי המפקדים ששבו מהקרבות נדבו מעבר למכס שהוטל עליהם :
וַיִּקְרְבוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים, אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא–שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ; וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת-קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז–לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי ה'. וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת-הַזָּהָב–מֵאִתָּם: כֹּל, כְּלִי מַעֲשֶׂה. וַיְהִי כָּל-זְהַב הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה'–שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, שָׁקֶל: מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת.
בקריאה ראשונה של הקטע חלקינו ייזכרו אסוציאטיבית באסיפת התכשיטים לבניית העגל, כמובן שניתן לומר כי זה ממש המעשה העומד מנגד לאותה עבודה זרה, נדבה הבאה מכל הלב. אך להפתעתנו (3!) החיילים האחרים לא קנו את הדוגמא האישית המרשימה של מפקדיהם:
אַנְשֵׁי, הַצָּבָא, בָּזְזוּ, אִישׁ לוֹ
ייתכן ור' שמחה בונים מפשיסחא בחר לראות זאת קצת אחרת וכך הוא כותב[5]:
דהנה שרי אלפים והמאות כולם התנדבו לה' אצעדה וכו' ושאר אנשים לא התנדבו רק בזזו איש לו. וזה מורה על גודל שבחם שלא עשו דבר שאין במדריגתם, כי הם התנדבו מחמת שהיו ממונים על צבא ועליהם מוטל משא העם, לזה כשראו שלא נפקד מהם איש לא היו כפויי טובה ושאר אנשים לא הוצרכו להתנדב. וזה שבח גדול ליודעי דעת שלא היו רוצים לעשות מצוות אנשים מלומדה בלא טעם אף שהעניין בעצם הוא דבר טוב… וזהו מידת אמת.
אז אולי באמת ניתן היה לראות כאן איזה עגל, איזו הליכה עיוורת, שהיה חשש שיפלו אליה פשוטי העם. בשעה טובה למדו בני ישראל מי הם ומי הם אינם. והנכון והראוי היא לעיתים לחשות ולעיתים לעשות.
תרי גווני…
שתהיה שבת של זכור ושמור.
אריאל ז'יטניצקי.
|
||||
[1] ועוד לאחר תקדימי פמיניסטיים ("לכאורה") שגילינו בפרשתם של בנות צלפחד…
[2] בעבר (בדף של פרשת יתרו) הזכרנו פה את הניסוי שערך רוברט אקסלרוד מאוניברסיטת אן-ארבור במישיגן בתחרות בין אסטרטגיות שונות כאשר המנצחת היתה אסטרטגיית 'מידה כנגד מידה', לא נרחיב על כך את היריעה הפעם מי שרוצה מוזמן לעיין בדפים הקודמים (ואם לא קיבלתם רק תשלחו מייל…).
[3] במדבר רבה כב,ב.
[4] אמר רבי יהודה: אין העולם מתנהג אלא בשני גוונים (צבעים)… שכתוב "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה" וכתיב "בידיה טוו", מאי טוו? א"ר יהודה: טוו בדין, טוו ברחמים. אמר רבי יצחק: למה נקראת אשה? אמר ליה שכלולה בדין וכלולה ברחמים (אש = דין ו-ה' =רחמים).
אריאל ז'יטניצקי 