ארכיון הרשומות עם התג "דברים"

לגרסה המלאה

מודעות פרסומת

לגירסה הצבעונית במסך מלא

 

השבת בשעה טובה אנו מתחילים את הסוף… או ליתר דיוק מתחילים את הספר האחרון בתורה שבכתב. ספר אשר סגנונו שונה מסגנונות ארבעת הספרים הקודמים לו. מהמאפיינים הבולטים של הספר נמצא כמובן את העובדה שמשה הוא הנושא את הדברים לכל אורכו.

על ספר דברים מצאנו את האמרה הבאה של חז"ל[1]: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"

נראה שדבריהם של חז"ל (לפחות בכל הנוגע לספר דברים) אינם מכוונים רק לצד הטכני של הכתיבה, ללמדנו מי הוציא עט ונייר או לחלופין פפירוס או אבן ויתדות כי אם מי כתב את הדברים כמו שטולסטוי כתב את החטא ועונשו[2] וכמובן שאיננו מתכוונים לומר שהוא זה שהביא את זה לדפוס… כי אם לצד המהותי של הדברים שהספר אוצר בתוכו.

חז"ל התחילו מדרשים רבים ברצף המילים "כשעלה משה למרום" כנראה במטרה לתת לנו זיק של יחס בין האדם ליושב במרומים, אחד המדרשים הללו מובא לפניכם כאן[3]:

וא"ר יהושע בן לוי:

בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות.

אמר לו: משה, אין שלום בעירך?

אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו?

א"ל: היה לך לעזרני.

מיד אמר לו "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת".

(כמה פרושים זכיתי לשמוע למדרש זה אך אביא אחד בזכותו של הרב אביה הכהן[4])

משה רבינו עולה למרום על מנת לקבל את התורה. לאחר סקר שוק מקיף ובדיקות נאותות חפוזות הוחלט להיכנס בהסכם דרקוני, מחייב ובלתי ניתן לשינויים עם 'יוצר-כל'. ההזמנה יצאה, אף שולמה מקדמה, משה, בא כוחם של עם ישראל מצפה לקבל מוצר גמור ושלם. הנה הגיע יום האיקס, עולה משה למרום, דופק בדלת, פותח בחשש והנה להפתעתו 'יוצר –כל' עדיין עובד על זה… משה מופתע לא יודע איך להגיב, מניח שמן הסתם מדובר בשיוף אחרון והוא כבר מקבל את המוצר הנחשק.

להפתעתו 'יוצר-כל' ממשיך בעבודתו עד שהוא שם לב ללקוח לא מרוצה אי שם בכניסה להיכלו. "אהלן מויישל'ה, אתה פה? למה אתה לא אומר שלום?" פונה אליו 'יוצר-כל'. "אני… אהה… פשוט… לא רציתי להפריע… אתה מבין… רק באתי לקחת את ה… אהה…", ענה לו משה. "שמע גבר, במקום ללחוש לעצמך, בוא תעזור רגע, תן יד פה, OK?" סיים 'יוצר-כל' את הסצינה.

במקום אחר מתארים חז"ל את הסיפור קצת אחרת[5]:

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו (של ר' עקיבא): רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו (של משה).[6]

מבלי להכנס למשמעויות השונות של מדרש זה ארצה לגעת בנקודה אחת, במדרש זה מופיעים אותם כתרים ממדרשנו הקודם. הכתרים מסמלים פה באופן ברור את התפתחות תורה שבעל פה שכן הם ניתנו לדרישתו של רבי עקיבא וליצירת רצף לימוד ומסורת לאורך דורות.

 מהם אותם כתרים? כתר בתרבותנו מסמל מעמד, על פי רוב הכתר שייך למלך או למלכה ולמשפחתם, במקומות מסוימים היה הכתר משמש בני אצולה, ובנצרות האורתודוקסית תמצאו זוג כתרים בכל כנסיה המיועדים לזוגות הבאים להתחתן בחסות הכומר המכתיר אותם כמלך והמלכה של ביתם החדש. צורת הכתר על פי רוב מכילה מעין מגדלים קטנים, או אם תרצו שפיצים, או לחלופין חלקים המוטים כלפי מעלה שנגע במשמעותם בהמשך. פרשנות אחת שניתן לתת ליצירת הכתר ככלל מופיעה אצל המהר"ל מפראג[7]:

"שהכתר מורה על מעלה היותר עליון שאין אחר זה עוד, כי זהו עניין הכתר שאין על המלך מעלה עוד. ומפני שהתורה היא יותר עליון ולכך יש על האותיות שבה תגין, לומר לךָ שאין מעלה אחריה עוד"

אין ספק שזה ההסבר האינטואיטיבי אצל כל אחד הרואה מלך עם כתר על ראשו. אך ייתכן משהו נוסף שנחבא מאחורי הכתר, כך לשונו של האר"י[8]:

"כי הנה הנקודות הם האורות הראשונים שיצאו בתחילה, והאותיות הם הכלים, ואחר כך כשנשברו הכלים נתפרדו איש מעל פני מתו, והאורות נשארו בבחינת תגין [– כתרים] על האותיות, שהם הכלים"

הכתרים, הבליטות הללו, הם זיכרון לשבר שנוצר מחוסר היכולת של הכלי לשאת את האור, התוכן. הכתר הוא הניצוץ של יסוד שטרם נבנה עליו הבניין המיועד לו, הוא אף דומה לבניין שעצרו את בנייתו טרם נבנתה הקומה הבאה ואשר הברזלים המזדקרים מהיסודות מבצבצים כלפי מעלה ומסמנים, זה לא הסוף, יהיה המשך, כאן תיבנה עוד קומה. התורה קוראת לאדם, בוא, אל תעצור באמצע, תן יד ועזור להוסיף עוד קומה.

בצורה חריפה עוד יותר אומר זאת ר' צדוק[9]:

והתחלת התורה שבעל פה היה אחר מיתת משה רבינו ע"ה (…) וזהו התחלת תורה שבעל פה שהוא השגת חכמי ישראל ותלמידים ותיקים ברוח הקודש שבקרבם כמפי הנבואה, שהיא הנבואה שלא נסתלקה מהחכמים…

מיתתו של משה מופיעה בתוך ספר דברים, עד אשר אומרים חז"ל (לחלק מהדעות) כי יהושע בן-נון כתב את פסוקי מיתתו של משה[10]:

אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני'  (דברים לד, ה) "וימת שם משה עבד ה'" אפשר משה (מת) וכתב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י.

תחת הנחותיה של דעה זו[11],  ר' צדוק יוצר תפר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב, בתוך ספר דברים, בתוך ספרו של משה.

משה, נביא ישראל מהווה תפר במעבר בין תורה (גולמית משהו…) מהשמיים לתורת חיים, תורה שהיצירה של האדם טבועה בה ואשר היא מקיימת אותו והוא אותה. תורה של שיח בין הקב"ה ובין האדם, כמו שביקש הקב"ה ממשה בתחילת דברינו: היה לך לעזרני.

בואו נעזור לו לבנות עוד קומה,

להאדיר את הבניין,

להתאימו לכל הפחות לרוחות המצויות,

הרי אנחנו גרים שם…

 

בברכת 'זה לא נגמר זה רק הסוף' וכל סוף הוא גם התחלה חדשה.

 

 

שבת שלום,

אריאל ז'יטניצקי.

 

           
   

ולקינוח,

בטקס הענקת תארי אצולה הונחו, כנהוג, כתרים מהודרים לראשיהם של שלושת מקבלי התואר.
הצורף המייצר את כתרי ההכתרה מייצרם רק מזהב רגיל ומזהב לבן. איש מהמוכתרים לאצולה המיושבים לא הבחין בצבע הכתר שהושם לראשו.
בראיון עיתונאי לאחר הטקס נשאלו שלושת המאושרים לסוג הכתר שעל ראשם והם נבוכו. ילד קטן בא לעזרתם וביקש מכל אחד מהם הרואה כתר מזהב לבן שירים את ידו. ידי שלושתם הורמו.
לאחר כמה שניות של שתיקה קפץ החכם שבהם וגילה את צבע כתרו.

הכיצד?

 

 
   

 

 

 

 

 

 

 


[1] תלמוד בבלי, בבא-בתרא יד ע"ב.

[2] אנקדוטה קטנה שלמדתי השבוע בעבודה (כן, זה קורה…) שאלו את טולסטוי איך הוא יושב כל יום 12 שעות לכתוב, איך יש לו 'מוזה' כל כך הרבה זמן. הוא ענה כי הוא מתעורר רוחץ את ידיו ופניו, אוכל ויושב לכתוב 12 שעות. לעיתים רחוקות כששורה עליו הרוח הוא מוחק  (המלצה לחברי עורכי הדין באשר הם שם…J).

[3] תלמוד בבלי, שבת פט ע"א.

[4] התוספות, ההשמטות, הטעויות והעיוותים של דבריו רשומים כמובן על שמי ומוגנים בזכויות יוצרים J.

[5] תלמוד בבלי, מנחות כט ע"ב.

[6] המשך המדרש מרתק ואולי נגע בו, בעזרת יוצר-כל-המנחיל-מנוחה-לעמו, ביום מן הימים. בינתיים להנאתכם:  "…חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני".

[7] רבי יהודה ליווא בן בצלאל, באר הגולה, באר רביעי.

[8] רבי יצחק לוריא בן שלמה, עץ חיים, שער הנקודים, פרק ו'.

[9] רבי צדוק הכהןרבינוביץ' מלובלין, מחשבות חרוץ, פרק יז.

[10] תלמוד בבלי, בבא בתרא, טו ע"א.

[11] קיומה של דעה נוספת אינו גורע מקיומה העצמאי של זו.